המקובלים מקבלים את האינפורמציה האמיתית שנמצאת סביבנו ומרגישים את המציאות הזו. לכן הם יכולים לחקור אותה, להכיר אותה וללמד אותנו עליה. הם מביאים לנו מתודיקה, שיטה, שבעזרתה ניתן להכיר את מקור החיים שלנו, והם אלה שמובילים אותנו לרוחניות. הם מעבירים לנו את הידע הזה בספרים שהם כותבים בשפה מיוחדת. את הספרים האלה צריך לקרוא בשיטה ובגישה מיוחדת. אז הספרים הופכים להיות אמצעי לגילוי המציאות האמיתית גם עבורנו.
מקובלים לא מעבירים את הידע על מבנה העולם העליון, העולם הרוחני, ללא סיבה. ישנה תופעה חשובה מאד בכתביהם. בכל אדם קיימת האפשרות לפתח את החוש השישי. כשהוא קורא בספרים שנכתבו על ידי מקובלים בזמן שהרגישו והתפעלו מהעולמות העליונים, הואאמנם לא מבין הרבה, אבל אם הוא רוצה להבין, ומשתדל עד כמה שאפשר להבינם בצורה נכונה, ללא טעות, הוא מעורר על עצמו «אור מקיף».
הלימוד בספרים האלה על פעולות רוחניות, על המציאות הרוחנית, מעורר על האדם את האור הזה שמתקן אותו, ולאט לאט מגלה לו את המציאות הרוחנית.
בתוך כל אדם נמצא החוש השישי, החוש הרוחני שעדיין רדום, והוא נקרא «הנקודה שבלב». כנגד החוש הזה עומד אור שבסופו של דבר צריך יהיה למלא את הנקודה הזו, את החוש השישי, כשיתפתח. האור הזה נקרא «אור מקיף», כי הוא מקיף את הכלי שעוד לא יכול לקבל אותו בתוכו. משמעות המילה «אור» היא תענוג, ו"כלי" נקרא האובייקט הרוחני, החוש השישי, שמסוגל לחוות את התענוג הזה.
החוש השישי הוא הכלי הרוחני היחיד שקיים במציאות, והוא ממשיך להתקיים גם ללא מציאות גשמית. הכלי הרוחני של האדם הפשוט עדין לא מפותח דיו בכדי לחוש את העולם הרוחני. במידה ואדם לומד בצורה נכונה בכתבי הקבלה המקוריים, האור הזה מאיר לנקודה שבלב ומתחיל לפתח אותה. אז מתחילה הנקודה להתרחב ומקבלת נפח מספיק בכדי שהאור המקיף יוכל להכנס לתוכה. כניסת האור לתוך הנקודה שבלב נותנת לאדם הרגשה רוחנית.
אי אפשר בלי עזרה מלמעלה, בלי אור מקיף שיבוא מלמעלה, ויאיר לאדם לאט לאט. אנחנו אפילו לא מכירים את האור הזה, אבל ישנו קשר ישיר בין הנקודה שבלב לאור שצריך למלא אותה לפי תוכנית מלמעלה. על ידי קריאה בספר מתקשרים למקור האור, ולאט לאט נעשה בתוך האדם רצון לרוחניות, לכן נקרא התהליך הזה «סגולה».
כתב על כך הרב יהודה אשלג ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" אות קנ"ה: "ולפי זה יש לשאול, אם כן למה זה חייבו המקובלים לכל איש ללמוד חכמת הקבלה. אמנם יש בזה דבר גדול, וראוי לפרסמו, כי יש סגולה נפלאה לאין ערוך, לעוסקים בחכמת הקבלה, שאף על פי שאינם מבינים מה שלומדים, אלא מתוך החשק והרצון החזק, להבין מה שלומדים, מעוררים עליהם את האורות המקיפים את נשמתם. פירוש, כי כל אדם מישראל מובטח בסופו, שישיג כל ההשגות הנפלאות, אשר חשב השם יתברך במחשבת הבריאה להנות לכל נברא. אלא מי שלא זכה בגלגול זה, יזכה בגלגול שני וכו' עד שיזכה להשלים מחשבת הבורא שחשב עליו.
והנה כל עוד שלא זכה האדם לשלימותו, נבחנים לו אותם האורות העתידים להגיע אליו, בבחינת אורות מקיפים, שמשמעותם היא, שעומדים מוכנים בעדו, אלא שהמה מחכים לאדם, שיזכה את כלי הקבלה שלו, ואז יתלבשו האורות האלו בכלים המוכשרים.
ולפיכך, גם בשעה שחסרו לו הכלים, הנה, בשעה שהאדם עוסק בחכמה הזאת, ומזכיר את השמות של האורות והכלים, שיש להם מבחינת נשמתו שייכות אליו, הנה הם תיכף מאירים עליו, בשיעור מסויים, אלא שהם מאירים לו בלי התלבשות בפנימיות נשמתו, מטעם שחסרים הכלים המוכשרים לקבלתם, כאמור.
אמנם ההארה שמקבל פעם אחר פעם, בעת העסק,מושכים עליו חן ממרומים, ומשפיעים בו שפע של קדושה וטהרה, שהמה מקרבים את האדם מאד, שיגיע לשלימותו".
הלימוד עצמו נועד ליצור בנו רצון, כלי, שבו נקבל את התגלות המציאות האמיתית. אף פעם לא נדע מה היא רוחניות, עד שלא נגיע להרגשת הרוחניות, לגילוי המציאות האמיתית.
אנחנו יכולים לדבר על עולמות, פרצופים ופעולות כאלה או אחרות, אבל אלו יהיו בשבילנו סתם מילים ללא שום טעם. אולם אם נתקשר אליהם באמת, על ידי החוש השישי, נראה אותם ונרגיש אותם ממש. אז תהיה בהם משמעות רגשית עבורנו.
בזמנינו ספרי קבלה הופכים נפוצים, תופעה שלא היתה בדורות הקודמים. לפני כמה מאות שנים אי אפשר היה להשיג ספרי קבלה, הכל עבר רק ממקובל למקובל. ספר כזה לא הגיע לאדם רגיל.
בימינו המצב התהפך, רוצים לפזר כמה שיותר את החומר בין כולם ולקרוא לכולם להצטרף ללימוד. בזמן הלימוד בספרים האלה גדלה התשוקה לרוחניות. אז האור המקיף שסביבנו, אותו עולם אמיתי שמוסתר מאתנו, מתחיל להקרין בחזרה, על אותם האנשים שרוצים להתקרב אליו, איזה חן מיוחד לרוחניות, והאדם מתחיל להשתוקק אליו יותר ויותר.
הקבלה, כמו יתר חלקי התורה, עברה בין המקובלים מפה לאוזן. המקובל הראשון הידוע לנו היה אברהם אבינו. הוא ראה את תופעות הקיום האנושי, שאל שאלות וזכה להתגלות העולמות העליונים. את הידע שצבר, ואת שיטת רכישתו, העביר לדורות הבאים.
כל מקובל הוסיף לנסיון המצטבר את היחודיות שלו, בהתאם לשורש הנשמות שהתגלו בתקופתו. משה רבנו העביר את הידע לשפה כתובה, מפורטת, והחל את תקופת התורה שבכתב.
הקבלה המשיכה להתפתח גם לאחר כתיבת החומש. בתקופה שבין חורבן בית ראשון לחורבן בית שני כבר למדו אותה בקבוצות מאורגנות. לאחר חורבן בית שני, ניתן למצוא שלוש תקופות חשובות במיוחד להתפתחות הקבלה עד דורנו, שבהן נכתבו הכתבים החשובים ביותר ללימוד שיטת הקבלה:
התקופה הראשונה היתה במאה השלישית, בה נכתב ספר הזוהר על ידי רבי שמעון בר יוחאי, הרשב"י, שהיה תלמידו של רבי עקיבא. הוא נותר יחד עם עוד ארבעה חכמים לאחר שמתו 24,000 מתלמידיו של רבי עקיבא.
רשב"י הוסמך על ידי רבי עקיבא ורבי יהודה בן בבא ללמד לדורות הבאים את תורת הקבלה שלמד אצלם. הרשב"י היה מפורסם בדורו גם בתורת הנסתר וגם בתורת הנגלה. לאחר שרבי עקיבא נתפס ונכלא, ברח רבי שמעון יחד עם בנו אלעזר לפקיעין והתחבא במערה במשך 13 שנים.
מן המערה הוא יצא עם הזוהר, עם שיטה מגובשת ללימוד הקבלה ולהשגת רוחניות. הוא השיג שם את 125 המדרגות שבן אדם יכול להשיג בעודו חי בעולם הזה. בזוהר מסופר שגם הוא וגם בנו הגיעו לדרגה הרוחנית הנקראת «אליהו הנביא», וזה מה שנקרא שאליהו הנביא בא ולימד אותם.
הזוהר כתוב בצורה מיוחדת, מצד אחד בשפת המדרש, ומצד שני בארמית. בזוהר עצמו מוסבר שארמית זו «האחוריים של העברית», החלק הנסתר של העברית. רבי שמעון לא כתב בעצמו אלא הגיש את החכמה, ואת דרך השגתה, בצורה מאורגנת לרבי אבא, שכתב הכל בספר כי היתה לו היכולת לכתוב בצורה שיבין רק מי שראוי להבין.
כותב על כך הרב חיים ויטאל: «ואין ספק, כי לולי שרשב»י, הכיר וידע ברוח קדשו, כי ר' אבא היה חכם גדול, ויודע להלביש ולהעלים הדברים, דרך חידה ורמז, שלא יבינו אפילו חכמי הדור ההוא, לא היה מצוהו שיכתוב".
האגדה מספרת שכתבי הזוהר נגנזו והוסתרו במערה באיזור צפת. לאחר כמה מאות שנים הם התגלו על ידי ערבים, תושבי האזור. אלו מבחינתם שמחו לגלות נייר, שהיה מצרך נדיר באותם הימים, והשתמשו בהם לצרכים שונים. אחד מחכמי צפת קנה לתומו דגים בשוק, ונדהם לגלות את ערכו הנדיר של נייר העטיפה בו הוגש לו הדג. מייד עם הגילוי החל לרכוש מהערבים את כל המסמכים שהיו עדיין זמינים, ואסף אותם לספר.
לימוד הכתבים הללו התבצע בסתר בקבוצות קטנות של מקובלים. הראשון שגילה את הספר ברבים היה הרב משה דה ליאון שחי במאה השלוש עשרה.
התקופה השניה, חשובה מאד לקבלה של דורנו, היא תקופת האר"י הקדוש. הוא יצר תקופת המעבר בין שתי שיטות של לימוד הקבלה. עד זמנו התבצע הלימוד בסתר, בקבוצות. האר"י בישר על תחילת התקופה של לימוד הקבלה להמונים.
הרב יצחק לוריא, האר"י, נולד בשנת רצ"ד (1534) בירושלים. בגיל צעיר נתייתם מאביו וירד עם אמו למצריים. הוא גדל בבית דודו ולמד תורה מפי הרב דוד בן שלמה אבן זמרא, הרדב"ז, והרב בצלאל אשכנזי. האר"י היה גדול בתורה. הוא כתב יחד עם רבו, הרב בצלאל, שיטה למסכת זבחים והגהות לרי"ף.
במהלך חייו במצריים עסק למחייתו במסחר, אך הקדיש את מרצו בעיקר ללמוד הקבלה. המסורת גורסת כי התבודד במשך שבע שנים על האי רודה שבנילוס. הוא למד את ספר הזוהר, ספרי המקובלים הראשונים ואת כתבי בן דורו, הרמ"ק, הרב משה קורדובירו.
בשנת ש"ל (1570) הגיע ממצרים לצפת. למרות גילו הצעיר החל מיד ללמד קבלה. מהר מאד הכירו בגדולתו ובאו ללמוד אצלו כל חכמי צפת, שהיו בעלי ידיעות מופלגות בתורת הנסתר ובתורת הנגלה, מה שהביא לפרסומו. משך שנה וחצי כתב תלמידו חיים ויטאל את תשובותיו לשאלות שנשאל בזמן לימודו.
חלק מהכתבים האלו הם כתבי האר"י הידועים לנו כיום כספר «עץ חיים», «שער הכוונות», «שער הגלגולים» ועוד. האר"י השאיר שיטה בסיסית ללמוד קבלה, שמתאימה לכולם. לפי שיטתו כל אחד ואחד יכול להגיע דרך לימוד הקבלה לתיקונו.