הם נכתבו בשבילנו, כי מטרת הבריאה היא לברוא את האדם כך שיתגלגל בעולם הזה, עד שבאחד מגלגוליו יפתח את הנקודה שבלב, ולתוכה יכנס כל האור המקיף המיועד לו. עד שהאדם לא ישיג את זה, הוא יצטרך להמשיך להתגלגל ולהתקדם לקראת המטרה הזו.
בעולמנו מתבטא היחס בין הכוחות הרוחניים במערכת היחסים שבין אנשים לבין חבריהם, ובינם לבין חפצים וכוחות הטבע. לכן סיפרו המקובלים על פעולות של כוחות רוחניים בשפת הגמרא והתלמוד, שבהן מדובר כביכול על נזיקין, על יחסים בין אנשים, על היחס בין האדם לעולם, כאילו מדובר על העולם הזה. בעצם הכוונה היא בעיקר לעולמות הרוחניים.
זו שפה שמותאמת למתחילים. בשלב יותר מתקדם הם מורידים את לבושי המילה, ורואים את התוכן הפנימי שלה. אז מתחילים להבין בצורה ישירה על מה מדובר. למרות שלא מרגישים את השורש, מבינים את הכוונה. בשלב מתקדם עוד יותר משיגים המקובלים את השורש הרוחני ומתגלה בפניהם כללות התמונה, על כל פרטיה.
למה צריך תורה — כתוב: «בראתי יצר רע בראתי תורה תבלין». פירושו: במידה שאדם מרגיש שיש לו יצר רע, אגואיזם, מותר לו לנגוע בתורה ולקחת אותה כתבלין. רק בשביל זה ניתנה התורה, לא בשביל לשבת וללמוד ללא מטרה. מי שלומד תורה כדי לשפר את עצמו, כדי לתקן את עצמו, מגיע לזה שמתחיל לראות מה עליו לעשות.
הכוונה הזו, מה אני רוצה מהתורה, מה אני רוצה מהספר שאני לומד בו, היא ההופכת את הספר הזה, לתורה, או לחכמה. מה שנקרא: «חכמה בגויים תאמין, תורה בגויים אל תאמין».
כלומר, אם אני ניגש לספר כדי להתעלות מבחינה רוחנית, אז בשבילי הספר הזה נקרא תורה, ואם אני ניגש לאותו הספר בכדי ללמוד חכמה, אז בשבילי הוא רק חכמה. לפי זה נקרא הלומד «גוי» או «יהודי». מידת הדרישה הפנימית שלי היא שקובעת כמה כוח אני מקבל ובאיזה קצב אני מתקדם לתיקון.
בהקדמה ל"תלמוד עשר הספירות" כותב בעל הסולם שמי שלומד נכון מגיע לרוחניות תוך שלוש עד חמש שנים.
הכוונה היא שאם אתה לומד בכוונה הנכונה, אז אתה עובר «מחסום» שנמצא בין העולם הזה לעולם הרוחני, ונכנס לגילוי פנים, מגיע לאור. זה נקרא «סימן יפה». אם אתה לא מגיע לזה, סימן שהתרשלת באיכות היגיעה או בכמות היגיעה. לא נתת כמות יגיעה מספקת. זה לא כמה למדת, אלא הכוונה היא האם אתה עסוק בזה, האם אתה נמצא בחיסרון לזה. אם הגעת לרצון הזה, אז אתה יכול לקבל רוחניות. רק אז אתה מגיע לכך שנפתחים לך השמים ואתה נכנס גם לעוד עולם, לעוד מציאות, לעוד מימד. אתה מגיע לזה על ידי הלימוד הנכון של התורה.
מטרתה המקורית של הדת היא ההגעה לרוחניות. אין כפייה ברוחניות. אדם צריך רק דבר אחד — הוראה נכונה, ללמוד תורה בצורה נכונה. אם האדם לומד נכון הוא מתקדם בלי שום כפיה על עצמו.
זה לא פועל בשיטה שבה אם לא תסתכל על דברים יפים, תהרוג בזה את הרצון. להיפך, הרצון רק יגדל, וכך לא מתקנים אותו. תיקון לא נוצר על ידי הענשה עצמית, הוא תוצאה של השגה רוחנית. כשהאדם מגיע להשגה רוחנית בא האור ומתקן אותו.
רק בצורה כזאת משתנה האדם, אחרת זו סתם צביעות. אם הוא עוטה על עצמו צורה חיצונית יפה, כי נדמה לו שבדרך זו יזכה ברוחניות, הוא טועה. לא יהיה לו מזה תיקון פנימי, כי האור בלבד הוא שמחזירו למוטב. מטרת הלימוד היא הזמנת האור שמתקן את האדם. לכן רק על זה צריכים לעבוד.
אם ישנה כפיה, או איזו חוקיות שאדם נלחץ על ידה, סימן שזה מעשה בני אדם ולא עולמות עליונים. מצד שני, הרמוניה ושלווה פנימית אינן תנאי מוקדם להשגה רוחנית, אלא יבואו כתוצאה מהתיקון. אל יצפה אדם שזה יבוא אליו ללא מאמץ מצידו.
תורת המוסר לעומת זאת, מקימת בעולם ארגון וסדר. היא מתייחסת לרובד מסוים של האנושות. ישנם אנשים שצריכים משטר ומסגרת כדי להשאר בחיים סדירים ונורמלים.
דרך הקבלה פוסלת כל כפיה באופן חד משמעי. היא נותנת לאדם מושג מה זו רוחניות, והוא מתוך הכרה זו, מעדיף רוחניות על פני גשמיות. אז, ביחס להשגה הרוחנית שלו, הוא מברר את כוח הרצון שלו, ובהתאם לזה הוא מתרחק מדברים שהמשיכה שלו אליהם נעלמת.
כל מה שאנחנו יודעים על העולם שלנו מקורו בחקירותיו של האדם. בכל דור הוא חוקר את העולם ומוסר את ידיעותיו לדור הבא אחריו. בדרך זו יודע כל דור איך ובאיזה מסגרת עליו לחיות, ומה מקומו ביחס לדורות האחרים. בכל תקופה משתמשת האנושות בעולם הסובב עבור עצמה.
אותו תהליך מתרחש ברוחניות. כל דור של מקובלים, מאברהם אבינו והלאה, חוקר ומגלה את העולמות הרוחניים. הם משאירים את הידע שהשיגו לדורות הבאים אחריהם. כמו במחקר המדעי הרגיל, כך גם ברוחניות, אנחנו יודעים על העולמות העליונים, על הבורא ועל מה שקורה בעולמות הרוחניים, רק אם אנחנו משיגים את המושגים הנחקרים בעזרת חושינו.
בעל הסולם כותב: «כל העולמות העליונים והתחתונים כלולים כולם בהאדם». זה משפט המפתח לכל מה שנמצא בחכמת הקבלה ובכל המציאות שסביבנו. המציאות הסובבת אותנו כוללת את כל העולמות העליונים, ואת העולם הזה. כולם יחדיו נמצאים באדם.
כשמתחילים לחקור את המציאות מגלים שכל מה שנמצא מחוץ לנו אנחנו לא יכולים להבין ולחקור, כי מחוץ לנו נמצא משהו לא ידוע, לא נודע לנו, אלא רק ל"מקובלים", אלה שמגיעים בסופו של דבר להשגה מופשטת, עליונה, מעל החושים שלנו.
המקובלים מספרים לנו שמחוץ לחושינו, מחוץ לנו, יש רק אור עליון מופשט, שנקרא «בורא». הוא מופשט ואין בו שום הבחנות. כל מה שנראה לנו שישנו כאילו סביבנו זו רק תגובה של החושים שלנו לאור הפשוט הזה שמקיף אותנו.
ניתן לדמות שאנחנו נמצאים בתוך אוקיינוס, בתוך ים מלא אור. באור הזה אנחנו מרגישים כל מיני הרגשות שכביכול נמצאות בו, לפי יכולת החושים שלנו לקלוט. אני לא שומע מה שקים בחוץ. מה שאני מרגיש כשמיעה בא כתגובת עור התוף שלי למשהו שלוחץ עליו מבחוץ. אני לא יודע מה לוחץ עליו מבחוץ. אני יודע רק שעור התוף שלי מגיב על זה מכיוון הפוך, מתוכי. את התגובה הזו אני מודד בפנים ומקבל אותה כאירוע שקורה מחוצה לי. אז לא ידוע לי מה קורה מחוצה לי, כי אני תופס רק את תגובות החושים שלי.
כמו בדוגמה של חוש השמיעה כך גם בכל חושי האחרים. בחוש הראיה, הטעם, המישוש והריח. זאת אומרת, שאף פעם לא נוכל לצאת מגבולות ה"קופסא" שלנו. כל מה שאנחנו יכולים להגיד על מה שכביכול נמצא מחוצה לנו, זה רק מה שאנחנו מציירים בעצמנו, בתוכנו, בשבילנו. מההגבלה הזו אף פעם לא נוכל לצאת.
לימוד הקבלה יכול לעזור לנו להרחיב את גבולות החושים הטבעיים שלנו, ולרכוש חוש נוסף — החוש השישי. באמצעותו נוכל להכיר מציאות אחרת סביבנו, ובתוכנו. מציאות זו היא המציאות האמיתית. אז נהיה מסוגלים לבקר מבחוץ את תגובת חושינו. אם נכוון נכון את כל חמשת החושים נראה את התמונה האמיתית של המציאות. עלינו רק להעשות, פנימית, דומים לתכונות של העולם הרוחני.
כמו במכשיר רדיו בעל מתאר תנודתי, שיכול ליצור גל מסוים. אם אותו גל קיים גם מחוץ למכשיר אז הוא קולט אותו ומגיב לגל החיצוני הזה. כך זה פועל גם אצלנו. אם תהיה לנו לפחות תכונה אחת קטנה של העולם הרוחני החיצוני, נתחיל להרגיש אותו בתוכנו.
המקובל רוכש במהלך התפתחותו יותר ויותר תכונות רוחניות. כך הוא מתחבר לכל רבדיו של העולם הרוחני. הכל בנוי על אותו עיקרון. אנחנו כולנו, כל בני האדם, קשורים האחד לשני כנשמה אחת. לכולנו יש אחריות קולקטיבית. לכן נחשב המקובל ל"יסוד עולם". הוא משפיע לכל העולם, וכל העולם משפיע לו.
גם המדען החוקר משתמש בחמשת חושיו בלבד. כל ציוד מדויק ומתוחכם, טכני, מכני ואחר שנחשב בעינינו «אובייקטיבי», רק מרחיב את גבולות חושינו, כדי שנשמע, נראה, נריח, נטעם ונמשש ביתר רגישות. בסופו של דבר, זה שבודק, מודד ומעריך את מה שקיבל בתוצאות הבדיקות, הוא האדם עצמו, דרך חמשת חושיו. ברור שהוא לא יכול לתת ציון מדויק ואוביקטיבי למה שבא מחושיו. הקבלה מאפשרת לנו לעשות את זה. לכן היא מקור כל החכמות והכל נכלל בה.
בזמן הלימוד מתחיל האדם להבין, להרגיש, להעריך ולעבוד עם כל המציאות, גם הרוחנית וגם הגשמית, בלי שום הבדל ביניהן. המקובל משיג את העולם הרוחני בעודו נמצא בגוף הזה בעולם שלנו. הוא מרגיש את שני העולמות ללא שום גבול ביניהם.
רק כשהאדם יוצא להרגשת המציאות האמיתית, הוא רואה את הסיבות למה שנעשה איתו כאן. כך הוא מבין את התוצאות של מה שהוא עושה. אז לראשונה הוא מתחיל להיות מציאותי, חי, חש הכל, ויודע מה לעשות עם עצמו ועם חייו.
לפני שהוא מגיע להכרה הזאת הוא ממש עיוור. אין לו שום אפשרות לדעת למה נולד, מי הוא ומה תוצאות מעשיו. הכל נסגר לגביו בתוך גבולות העולם הגשמי, ואיך שהוא בא אליו כך הוא הולך ממנו.
כולנו נמצאים בינתיים בדרגה שנקראת «העולם הזה». חושנו מוגבלים במידה שווה, ולכן מצטיירת בפנינו אותה תמונה.
נכון לעכשיו אנחנו מבינם את העולם בעזרת הקליטה הגשמית, הפיזית. היא לא משתנה, היא נשארת, אבל תוך כדי לימוד אנחנו מוסיפים עליה עוד כמה חושים. בעזרתם אנו מגלים עוד כמה צורות, ואז רואים דברים שהיום אין ביכולתנו לראות.
הדרגה שלנו היא הנמוכה ביותר, כי אנחנו נמצאים בקצה הנגדי לבורא. תכונת הבורא היא השפעה מוחלטת, ואילו תכונתנו הטבעית היא רק קבלה לעצמנו. מהדרגה הזו מתחילים לעלות על ידי תיקון הרצון. אז מתחילים לגלות מסביב עוד מציאות. אבל בעצם לא משתנה שום דבר סביבי. אני משתנה בתוכי, ועקב השינוי אני קולט תוספת שישנה סביבי. אחר כך גם התוספת הזו נעלמת ואני מרגיש שהכל רק הבורא, הכוח העליון המוחלט. הצורות האלה שאני מתחיל לגלות לאט לאט נקראות «עולמות».